השנייה הייתי

תקציר:
"תוציאו אותי מכאן!!!" שאגה נוראה פורצת ממני. "תוציאו אותי! אין לי אוויר! ה-צ-י-ל-ו!!" יד שמאל לא מתפקדת. יד ימין בוטשת בכוח באבנים. כאב בלתי הגיוני מניס אותי לאחור. אני לא רוצה להיות כאן. לא ביקשתי תפקיד ראשי בהצגה המפחידה הזאת. לא ביקשתי רמקול מתחת לאדמה. אני בכלל לא יודעת את הטקסט. אין לי מושג איך מחכים עד שיבוא החושך הסופי והכול ייגמר... "הלו? אחת. שתיים. שלוש". אני קופאת על מקומי. זאת הזיה. משהו השתבש לי במוח מרוב רעב. "מישהו כאן?" קול זר מנסר את החלל הקטן. כנראה אני הולכת למות. *דבורה - ג. ספרין* "שתדבר. שתגיד משהו. אי אפשר לדעת מה הולך להיות ואיפה הלכודה השנייה. אנחנו צריכים לתפוס את השיחה הזו". גלים הומים עליה מכל הכיוונים. העיניים של מימי קרועות. הלב שלה מלא. כל הימים שבעולם זורמים בו עכשיו. נהרות, נחלים וימות. היא לא מצליחה להוציא הגה. היא חייבת. כי הנה הן נפגשות. הפרק הזה הוא שלך, מימי. המיקרופון בידייך. העולם מחכה למילים שלך, יקרה. *מימי - פ. שטרן* אמא ובת. בת ואמא. גם אם ישתרעו ימים, יבשות. נהרות ארצות יקפוץ לו הלב ברגע אמת. איפה האמא? שאלו במוקד הרעש, אלזי, נו...איפה היא? והיא תקום והיא תרוץ והיא תיפול והיא תבכה ותתחנן. והיא תפרוש ידיים והיא לא תוותר... לא תוותר... כי אמא היא אמא היא אמא היא אמא. ואל אמא. חוזרים. מתחת לאדמה או מעליה. תמיד חוזרים. בדואט שלם של אמא ובת כותבות פ. שטרן ובתה ג. ספרין את סיפורן הבלתי יאמן של מימי, דבורה. מלכי ואלישבע. סיפור חובק לבבות. -- מהכריכה האחורית.

עותקים